<h1>המאורות — חולין</h1>
<h2>דף טז.</h2>
[חולין ק"א ע"ב] אבר מן החי נוהג בבהמה וחיה ועוף בטהורים אבל לא בטמאים. ובן נח מוזהר על הטמאים כטהורים, הילכך אסור להושיט להן אבר מן החי של טמאין כטהורים. אבר מן החי צריך כזית, כלומר כזית בין בשר וגידים ועצמות, מאי טעמא, אכילה כתיבה ביה שנאמר לא תאכל הנפש עם הבשר. וכתב הר"מ בהלכות מאכלות אסורות [פ"ב ה"ה] חגב טמא הרי הוא בכלל שרץ העוף, והאוכל כזית משרץ העוף לוקה שנאמר כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכל. ואיזהו שרץ העוף, כגון זבוב ויתוש וצרעה וכיוצא בהן. האוכל כזית משרץ הארץ לוקה שנאמר וכל שרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. ואיזהו שרץ הארץ, כגון החולד והצב ונחשים ועקרבים וחפושית ונדל וכיוצא בהן. ושמונה שרצים האמורים בתורה שהן החולד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת, האוכל מבשרן כעדשה לוקה. שיעור אכילתן כשיעור טומאתן, וכולן מצטרפות זה עם זה לכעדשה. במה דברים אמורים, כשאכל מהן אחר מיתתן. אבל החותך אבר מן החי מאחד מהן ואכלו אינו לוקה עליו עד שיהיה בו כזית. וכולן מצטרפין לכזית. [אכל] אבר שלם מן השרץ אחר שמת אינו לוקה עד שיהיה בו כעדשה. עיקר דבר זה במסכת מעילה בפרק קדשי מזבח [מעילה ט"ז ע"ב]. דם השמונה שרצים ובשרן מצטרף לכעדשה, והוא שיהיה הדם מחובר בבשר. וכן דם הנחש מצטרף לבשרו לכזית ולוקה עליו, לפי שאין בשרו חלוק מדמו ואע"פ שאינו מטמא. וכן כל כיוצא בזה משאר שרצים שאין מטמאין. דם שרצים שפירש וכנסו ואכלו לוקה עליו בכזית, והוא שיתרו בו משום אוכל שרץ. אבל אם התרו בו משום אוכל דם פטור, שאין חייבין אלא על דם בהמה חיה ועוף. וכל השיעורים האלו ומחלוקתם הלכה למשה מסיני. ובפרק ששי [ה"א] כתב הר"מ, דם דגים וחגבים ושקצים ורמשים ודם האדם אין חייבין עליהם משום דם. לפיכך דם דגים וחגבים מותר לאכלו ואפילו כנסו בכלי ושתהו מותר. והשמיט הרב בזה דדוקא בשיש קשקשים, אבל אין בו קשקשים אסור במכונס מפני מראית העין. עוד כתב הרב [פ"ז הי"ב], האוכל כזית משרץ המים לוקה מן התורה שנאמר אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם, הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים. ואיזהו שרץ המים, אלו הבריות הקטנות כגון תולעים ועלוקה שבמים והבריות הגדולות ביותר שהן חיות הים. כללו של דבר, כל שאינו כצורת דגים לא דג טמא ולא דג טהור, כגון כלב המים והדלפין והצפרדע וכיוצא בהן. אלו הגופין הנבראות באשפות ובגופי הנבילות, כגון רימה ותולעה וכיוצא בהן שאינן נבראין מזכר ונקיבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן, הן הנקראים רומש על הארץ, והאוכל מהן כזית לוקה שנאמר ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ, ואע"פ שאינן פרין ורבין. אבל השרץ השורץ על הארץ הוא שפרה ורבה מזכר ונקבה.
<h2>דף כ.</h2>
[חולין ט"ז ע"א] תלוש ולבסוף חיברו לענין ע"ז הוי תלוש, דקיימא לן המשתחוה לבית אסרו. לענין שחיטה בעיא ולא איפשיט, והוא כשבטלו ואין עתיד לפנותו. אבל אם לא בטלו, לכתחלה אסור ודיעבד שרי. ולא איפשיט, ולחומרא עבדינן ושחיטתו פסולה כשבטלו, כך פסק בהשלמה. ונראה לי דהא ספיקא דרבנן ולקולא. וצריך עיון דעת רבינו.
<h2>דף כ:</h2>
[חולין ק"ד ע"א] הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר, ואינו מותר אלא בחגבים. אבל בבשר דגים אסור משום דממליך עלייהו שליח. וכל שכן בעוף וקרבים ובני מעים שאסור. ואם הקיז דם או כיבין ליה עיניה, בתחלת אוכלא לא אכיל דגים, דדגים קשים לתחלת אוכלא. ומותר בבשר דגים וחגבים, דלא ממליך עלייהו [שליח] בההיא שעתא. וכתב הר"מ בספר הפלאה וזה לשונו פרק ט' [ה"ו], ואם נראים הדברים בעת שנדר שלא נתכוין זה אלא לבשר בהמה בלבד או לבשר עוף ובהמה בלבד מותר בבשר דגים אף במקום שהשליח נמלך עליהם, עד כאן.
